לכל הכתבות
לכל הכתבות

מפגשים מהסוג השלישי. הרפתקה בקווקז הגבוה

מגבשים צוות. להיענות לאתגר
כן! הוא עונה בהחלטיות. כן!, החלטי ולא היסוס, הוא עונה לי ברגע שאני זורק לו כפפה שהוא יצטרף אלי לטיפוס אתגרי על הקאזבגי, קרחון עם פסגה בגובה 5030 מ' בקווקז הגבוה. לא מתלבט ולא מהסס. בזה נבבה, רץ המרתון העיוור שזכה להישגים רבים, ייצג את ישראל באולימפיאדת בייג'ין וסיים במקום החמישי. אחד הרצים העיוורים המהירים בעולם, עם סיפור חיים מעורר השראה. האם הוא יודע למה נכנס? האם אני יודע מה הצעתי לו?. אני מעדכן את איציק. חבר ילדות שלי שכבר יותר מחצי חיים חי באירופה, שם מטפס הרים וסלע ולא מפסיק לשוטט בעולם. גדלנו יחד, ואת רוב שנות התיכון בילינו בטיולים והרפתקאות. אצלי המחלה החריפה עם השנים, וגם אצלו כנראה אין תרופה. מספר ימים לפני היציאה נפגשים בקפה קטן בזיכרון, אחרי הרצאה של בזה, עוברים על הציוד ועל הלו"ז. האוירה קלילה. יהיה כיף....

בדרך ליעד. נחיתה והתאקלמות
נוחתים בטביליסי בירת גיאורגיה ומצפינים להרים, חצי יום של נסיעה, עם השלמות ציוד ואוכל בדרך. חוברים לבוריס – חבר טוב ומדריך טיפוס מנוסה שמצרף את אלכס, מנוסה גם הוא בטיפוס סלע וקרח. לאחר מנוחה והתארגנות בכפר בגובה של 1500 מ', אנחנו עוברים רגוע על הציוד שלנו – תרמילי ענק, גרזני קרח וחבלים, קרמפונים ורתמות, שקי שינה ואוהלים, ציוד חורף מלא וביגוד טרמי, תפריט חצי צבאי וקרם הגנה. הולך להיות כיף (-: .מתחילים את הטרק כאשר בחלקו הראשון אנחנו נעזרים בסוסי משא להעלאת הציוד הכבד לגובה 2900 מ'. מתחילים לטפס. בזה ואני מפתחים שפה משותפת להתקדמות. הוא מחזיק לי בתיק, אני מוביל. מתחילים לבנות זוגיות. אחד מושך, שני תומך. אחד מעיר שני מקשיב. זה מתעצבן, השני מתרחק. אחד מרגיש את השני. האחד מעריך את האחר. מתנשפים ומזיעים חוצים את הכתף בגובה 2150 מ', ומבקרים בכנסיית גרגטי המפורסמת. ממשיכים לטפס על השלוחה התלולה, עדיין הכל ירוק מסביב. מטפסים עוד ועוד וחוצים מעבר הרים בגובה של כמעט 3000 מ'. המושג 'כיף' מתחיל לקבל משמעות. מהאוכף אנחנו רואים את הקרחון באופק. התרגשות מזדחלת ותופסת לך את הבטן. אנחנו גולשים את הנהר מתחתינו, שאננים. למטה נתקלים בנהר גועש ועצבני. קפוא ומסוכן. במשך כשעה מחפשים נקודת חציה בטוחה. אם הנעליים נרטבות לך, או שאתה נופל למים, המונח 'כיף' יקבל משמעות  נוספת. מצליחים להעביר את בזה את הנהר, לאחר שהוא מפגין יכולות דילוג של איילה. אנחנו במחנה הלילה. 2900 מ' מעל פני הים. מקימים אוהלים תחת שמיים קודרים ומעבירים לילה אינטימי, 3 חברים באוהל לשניים. 

לגעת בקרח. אימונים ותרגולות
הבוקר עולה עם שמיים בהירים ופסגת הקאזבגי נחשפת. הר מרשים ויפה. נישאות טופוגרפית מדהימה מעל כל הרכס הגבוה. אנחנו מעמיסים עלינו את הציוד הכבד וממשיכים לטפס. חוצים מעברי מים ונושקים לקרחון. מתחילים קטע ארוך וחלקלק על משטח הקרחון. בזה מגלה כשרון וגישה חיובית למדרון  הקרח וצולח את כולו ללא כל סיוע. פשוט הולך זקוף. לא רואה ממטר את הקושי והסכנה. הקטע האחרון תלול ומדורדר מאוד. בזה שוב מתחבר אלי לתרמיל ואנחנו דוחפים. יש עוד הרבה? (הוא שואל). לא! (אני משקר). עקב בצד אגודל. המאמץ עילאי וגם ההרגשה. 3700 מ'. אנחנו מגיעים למבנה התחנה המטאורולוגית הנטושה שהפכה עם השנים למחנה בסיס למטפסים. מתרסקים על דרגשי העץ. נכנסים לתוך לילה של חלומות הזויים, תוצאה של החמצן הדליל.למחרת אנחנו מתחילים להסתובב בגבהים של 4000 מ', כחלק מתהליך ההתאקלמות הנדרש, אם אתה לא רוצה שההר יהרוג אותך. אנחנו מטפסים לכנסיית מתכת קטנה בגובה הנושק ל4000 מ'. בזה במקומו הקבוע, מחובר אלי לתיק. הוא זז בקושי. איציק גוער בי שאני מהיר מידי. בזה מלמל משהו ולא מתקדם. אני קצת חסר סבלנות. רוצה לדחוף למעלה. אני שומע את בזה מלמל משפט לא ברור, ממנו אני קולט רק"... אני רוצה לרדת למטה...זה יותר קשה ממרתון...." והוא מתיישב ומשתתק. כאילו  סגרו לו את השלטר. מדברים אליו, בזה לא עונה. הדופק שלו מהיר וחלש. חולפות דקות ארוכות בהן הוא אפאטי ואנחנו דוחפים לו שוקולד. השלטר עולה למעלה. הוא מזדקף ואנחנו ממשיכים. מפולת סלעים כמעט מגלחת את רגליו של אלכס ואנחנו סוטים ומשנים כיוון. יורדים אל אחד המדרונות המושלגים לסדרה של תרגולות חירום על הקרחון, עבודה עם הגרזן וחילוץ עצמי. בזה מתמלא אנרגיה ומפגין כישורים אלפיניים על המדרון. המצב רוח בשמיים, או לפחות הרבה מעל ה-4000 שבהם אנחנו נמצאים. באמת כיף. 

ההמתנה. צומת של משבר וצמיחה
בלילה ההר מתקדר. אנחנו נכנסים ל-36 שעות של סופה חזקה. אין מצב לצאת לפסגה. כל תנועה מסביב היא קשה. הטמפרטורות מתחת לאפס. בפסגה יש רוחות של מעל 100 קמ"ש. אנחנו מתחילים לקבל את ההכרה שההעפלה לא תהיה אפשרית. כבר כמה ימים שאף מטפס לא היה למעלה. ההמתנה שוחקת. אני מרגיש שזה המבחן האמיתי. ההמתנה. השיחות כולן הן סביב "יהיה או לא יהיה". בזה שהיה שקט זמן רב, אומר לפתע שהוא לא מתכוון לטפס יותר. לא מעניין אותו כלום. הוא רוצה לרדת למטה. הטון קנטרני ובועט. הוא הגיע לקיר. אני מנצל רגע שכולם מתרחקים, לוקח את בזה לשיחה בארבע עיניים. הוא מתריס בי דברים, אני מכיל אותו אבל עומד יציב. אני מדבר איתו על צומת של קבלת החלטות. הוא כועס וקצר רוח. הוא לא בא להמתין להר. או שעולים או שיורדים. אני מציג לו מציאות. את ההר לא מעניין המצב רוח שלך. אתה  עדיין נמצא בצומת ששאלתי אותך אם אתה רוצה להצטרף. אתה עדיין בכן ההחלטי שנתת. אתה עדיין לא הגעת לצומת אחר. עדיין לא בהצטלבות הדרכים שבה יש מקום לפניית פרסה. כרגע זה השביל שיש ואין בו פניות. תוריד את הראש, קח אויר ותחשוב על היום שאחרי. תנשום עמוק בזה. אתה רץ מרתון. רץ המרתון הכי טוב שאני מכיר. למחרת יוצאים ליום נוסף של התאקלמות סביב מחנה הבסיס. רובינו מרגישים טוב וחזק. לקראת ערב מתעדכנת התחזית. הלילה יהיה בהיר, אבל בבוקר תיכנס סופה חזקה שתסגור על ההר למשך מספר ימים. מתקבלת ההחלטה לצאת הלילה. נכנסים לשקי השינה למנוחה של כ- 3 שעות ולקראת חצות אנחנו מתארגנים לצאת. יש מתח באויר. באחת אחרי חצות, דממת אלוהים בחוץ, אנחנו לבושים בכל מה שיש, חגורים ברתמות ופנסים לראשינו, אנחנו יוצאים. טור איטי וצפוף. שום צעד אינו גדול מאורך כף הרגל. זוחלים לאורך המדרון, מסדירים דופק ונשימה. חוצים מפולת טרייה ומקווים שהמדרון לא יזוז לשום מקום עד שנחזור. הירח עולה. הנוף מהפנט והחוויה שמיימית. אנחנו הולכים ללא עצירה משך שעות, עוקפים סדקים, מהלכים על גשרי קרח, מתרחקים ממצוק מתפרק, ומתמרנים בין הבולדרים הקפואים. מנסה לברר  עם עצמי למה אני עושה את זה. למה לקחתי את בזה. למה הוא בא. בשביל מי זה טוב?. בשבילי. בשבילו. כל אחד שואל את עצמו בלב ועונה לעצמו עם עוד צעד אחד קטן במעלה המדרון הקפוא. זריחה. אור ראשון. השיפוע מחריף והופך חלק. אנחנו מרכיבים קרמפונים. מסירים את הכפפות ובאצבעות קפואות מנסים להדק את הסנדל הדוקרני לנעל. בזה מתמסר. הכל טוב לו. הוא חזק היום ומבסוט. אני רואה שעבר את המשבר. אם ההר ירשה לנו, אנחנו נהיה שם. ממשיכים לצעוד במעלה המדרון. עברנו את ה4200, עברנו את ה4300.... בשבע בבוקר אנחנו מגיעים לגובה של 4500 מ'. עוצרים להצטלם. מתחתינו מתקדמות משלחות טיפוס אחרות. אנחנו ראשונים הבוקר על ההר. אין עקבה אחת מלפנינו. ואז היא הגיעה. הסופה נכנסה. כמו שטפון במדבר, הערפל סוגר עלינו מכל כיוון, ממלא חללים ולא משאיר חלון פתוח. כמו טבעת שמתהדקת. רק בזה רגוע. לא רואה מה מגיע. מנסים להתקדם. ההר קפוא וחסום. אני מדבר עם בוריס. הוא אומר בהיסוס שלא נצליח. אולי נגיע אבל לא נרד. לא לפי מה שהוא יודע. הגענו לצומת בזה. הכי קשה זה להחליט. הכי קל זה להמשיך. אנחנו מבינים שהגענו לפסגה שלנו. יורדים מההר. הענן יורד ודוחף אותנו מאחורה. אתה עושה צעד במורד ומרגיש שהוא קשה לך יותר מהמעלה. איזה אנשים נהיה אחרי הפסגה, תהיתי עם עצמי בימים האחרונים. איזה אנשים נהיה אם לא?. יורדים במדרון, רק רעש הקרמפונים בקרח נשמע. כל אחד ושאיפותיו. איש לא מערער על ההחלטה, אבל כל אחד מתווכח בפנים עם עצמו

פורקים מתח. חזרה למחנה הבסיס.
בעשר בבוקר אנחנו במחנה הבסיס. פורקים בשקט ונשכבים לנוח.  לאחר מספר שעות, קמים ואורזים. ממשיכים לרדת למטה במורד ההר. יממה ארוכה וקשה, יותר מ-40 ק"מ של הליכה, בהפרשי גובה של כ- 3000 מ'. מידי פעם מסתכלים אחורה מתנחמים בענן השחור שסגר על ההר. מתעדכנים שאיש לא עלה לפסגה הלילה. ההר עכשיו מאחורינו, אבל בראש הוא עדיין לפנינו. עם אור אחרון מגיעים לכפר למטה, זוכים לארוחת מלכים גיאורגית, מתפרקים על המיטות. למחרת, אנחנו קמים מאוחר, יש תחושה של אחרי. אין הרגשה של פספוס. אני מסתכל על השותפים שלי ועל בזה שמתהפך במיטה וחושב שעשינו את זה. אנחנו מעבירים עוד יומיים בהרים. יום אחד טיול סוסים ארוך שמזכיר לנו איזה עוד שרירים לא כואבים לנו. בזה רוכב כמו ענק. לבד על סוס, שובר עוד מחסום של פחד ומגבלה. יום נוסף אנחנו יורדים מההרים בטרק רגלי כיפי בפריחה צבעונית ואינסופית, אחרי ימים של קרח ושממון. מגיעים לטביליסי. משוטטים ברחובות, אוכלים טוב וקצת משתכרים. בזה רושם הישג נוסף כשהוא טס יום לפנינו לארץ. לבד.

אחרית דבר
עכשיו אנחנו כאן. הראש עדיין שם. מעלעל בתמונות וחושב, שלחיים יש משמעות עמוקה שעדיין לא ירדתי לסופה. אבל המסע, הוא כל פעם מחדש, מגלח רובד ושכבה. מלמד אותך משהו על חבריך. מלמד אותך משהו על עצמך. ההר נמצא שם. העז וצא אליו. אל תכבוש אותו. נסה ללמוד ממנו משהו.